השיר חובר בשנות ה-80 יורם טהר לב הסביר רוחה וצבעה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של האדם.
"עוד לא תמו כל פלאיך" אהבה למולדת,לארץ,השיר מלא התפעמות ורוך ויחד עם זאת גם חרדה עצב וגעגועים לזמנים שחלפו.
הארץ מואנשת כדמות אישה. בבתים הראשונים היא מתוארת באמצעות רמיזות ודימויים כאהובה וככלה ואילו בפזמון החוזר היא אם ובת.
על פי התאור היא יפיפיה אך גם דלה יחפה, בלי כותונת, ללא תואר.
ארצנו היא רבת פלאים אך גם פלאיה נתונים בסכנה. המשורר יורם טהר לב מדבר בגוף ראשון.
יחיד על אהבתו ולפעמים הוא נוקט לשון רבים המייצגת את העם כולו בדימוי העצמי "צועני יתום".
מביא את השיר אל המוטיב של היהודי הנודד והכמיהה להתחברות עם הארץ. פתיחת שערים ושבועת אמונים שנאמרת בלחש את לי את האחת.
בשיר יש געגועים אל תקופת התום הרומנטית של ,הציונות העובדת, בימיה היפים אל הבלתי נגוע הצבוע בצבעי שיר השירים.
במילים עוד לא תמו כל פלאיך אנו חשים מתח רב וניגודים בין הפלאים הרבים והיפים שיש בארץ האהובה שהמשורר מדבר עליה לבין התהליך שבו הפלאים הללו הולכים ואוזלים.
ממש יפה
השבמחק